ז’אנר ה”מבקרים מטעם עצמם” הוא תוכן מהסוג שיש לו פוטנציאל גדול להצליח. לפעמים התוצאה פוגעת ומכעיסה, אבל כאשר זה עובד טוב, מדובר בתוכן ממכר שאי אפשר להישאר אדישים אליו. תשאלו את ניב גלבוע והוולוגר שפתח חזית עם אל-על.
איזה ז’אנר של תכנים בעל הסיכוי הגדול ביותר להצליח?
יש לי התלבטות לגבי איזה סוג של תוכן עובד טוב יותר. ההיגיון הפנימי שלי אומר שתכנים מצחיקים יצליחו להגיע לכמה שיותר אנשים, כי יש משהו מדבק בלצחוק עם עוד אנשים. תחשבו למשל על סרט קומדיה בקולנוע או מופע סטנד-אפ שכל הקהל נקרע מצחוק – זה Priceless.
מנגד, קשה להישאר אדישים נוכח צפייה באותם סרטונים “קורעי לב” שגורמים לשים את הכל בפרופורציה ולהזכיר לנו שהחיים שלנו סה”כ בסדר.
כמובן שיש עוד הרבה ז’אנרים של סרטונים שאפשר לטעון שהם בעלי הפוטנציאל הכי גדול להצליח, ותרגישו חופשי לכתוב לי עליהם בתגובות ולשתף דוגמה, במיוחד אם יצרתם אותם בעצמכם.
אבל אנחנו חיים בתקופה שזו שאלה כ”כ מורכבת לשאול כי אפשר לפרש אותה במגוון דרכים, ולכן צריך לנסח את השאלה טוב טוב כדי לענות עליה. וגם אז יהיו מי שיהיה להם מה להגיד.
ביוטיוב לדוגמה, כפי שתוכלו לראות ברשימה המצורפת מטה, הסרטונים הכי נצפים הם קליפים מוזיקליים (שחלקם מיועדים לילדים).
ועדיין, עם כמה שיוטיוב היא פלטפורמה גדולה ואהודה, מדובר בפלטפורמה אחת מיני רבות. וצריך לקחת בחשבון משתנים נוספים, כמו למשל שיש אנשים ואפילו תאגידים שלמים שעוזרים לדחוף את הקליפים הללו, ולא חייבים לצפות בהם כדי ליהנות מהמוזיקה.
מה אם אני לא בקטע של תכנים מוזיקליים?
לרוב השאלה הזו נפוצה בקרב מי שנמצאים בתחילת דרכם כיוצרי תוכן ומתלבטים באיזה כיוון להתמקד.
במקרה כזה, ההצעה שלי היא שתתמקדו בליצור את סוג התוכן שאתם רוצים ומסוגלים לעשות על הצד הטוב ביותר כדי למצות את הפוטנציאל שלכם בצורה הטובה ביותר.
אבל רגע, כי זו לא הנקודה שלכבודה כתבתי את הפוסט, אז תמשיכו לקרוא…
כי יש ז’אנר אחד שבזמן האחרון קופץ לי יותר ויותר בפיד, והוא הביקורות הקטלניות של אנשים שמיצבו את עצמם כמבקרים מטעם עצמם.
יש בכך משהו מאוד ישראלי, והדוגמה הטובה ביותר “משלנו” היא של ניב גלבוע, שמדבר על אוכל והחיים הטובים בצורה שנעה על הסקאלה שבין שנונה לנבזית (תחליטו אתם איפה הסטטוס-קוו), אך כזו ששמורה ליחידי סגולה. לפעמים זה פוגע ומכעיס, אבל זה ממכר ואי אפשר להישאר אדיש אליו.
ניב גלבוע הוא עיתונאי ויש לו ידע נרחב בתחום העיסוק שלו שהוא קולינריה. לזכותו ייאמר, שהוא מבין את המשחק מצוין, וזה גם מתקשר למסקנה מסוימת שתופיע שוב בסופו של הפוסט הנוכחי.
הוא הגיע מהתקשורת, עבר לעולם הרשתות החברתיות, ובשנה האחרונה עשה קאמבק (אפשר לקרוא לזה ככה?) לתכנית “הצינור” עם גיא לרר. ושיתוף הפעולה הזה לא נוצר בכדי. יש פה שני אנשים שיודעים מתי צריך ללחוץ על דוושת הביקורתיות הנושכת ומתי אפשר להרפות ממנה ולהיות “חברמנים” ולעשות דברים שאולי פחות תואמים את החך האישי, אבל כן יצליחו להגיע לקהל רחב של צופים וקוראים.
ביקורת אחת שזכורה במיוחד מהשנה האחרונה היא על מסעדת “המחבוא של אדי” באילת. להלן תזכורת לאלו שאינם בקיאים בהשתלשלות האירועים:
ניב גלבוע פרסם סרטון ביקורת על המסעדה, וקטל אותה. בעלי המסעדה בחר שלא לעבור על כך בשתיקה ופרסם סרטון משלו ברשתות החברתיות ואף סוקר במסגרת התכנית “הצינור” עם גיא לרר.
קרה מה שקרה, עברו כמה חודשים, שבסופם ניב גלבוע חזר לאותה מסעדה ופרסם ביקורת נוספת והרבה יותר חיובית.
(מתוך ערוץ היוטיוב של ניב גלבוע)
(מתוך ערוץ היוטיוב של ניב גלבוע)
החזית שפתח וולוגר עם חברת אל-על
עכשיו בואו ניקח דוגמה נוספת, כאשר הפעם היא של בלוגר תעופה גרמני-צ’כי בשם ג’וש קהיל (Josh Cahill), שהחליט לפתוח חזית עם אל-על, חברת התעופה הלאומית של ישראל.
מה שאתם צריכים לדעת הוא שלפני מספר חודשים, קהיל פרסם סרטון ביקורת מקיף על הטיסה שלו באמצעות אל-על. הסרטון היה די חיובי, והתמקד בהיותה של אל-על אחת מחברות התעופה המאובטחות בעולם.
(מתוך ערוץ היוטיוב של Josh Cahill)
ואולם מספר חודשים לאחר מכן, אל-על קיבלה תזכורת על כך שאף פעם אי אפשר להיות שאננים מדי, כי אותו בלוגר פרסם סרטון חדש, ובו העביר ביקורת פחות מפרגנת על טיסה נוספת שלו איתה.
נקודה מעניינת שכדאי לשים לב אליה בתגובות לסרטון, היא שישנם לא מעט אנשים שמצדיקים את הביקורת הזו – כולל ישראלים.
(מתוך ערוץ היוטיוב של Josh Cahill)
אבל הביקורת שלו לגיטימית אז מה הבעיה?
נכון, כשמעבירים על חברה ישראלית ביקורת זה לא אומר בהכרח שזה צריך לצרום לנו כישראלים. אלא שבמקרה הנוכחי יש אבל אחד שמאוד צורם לכל מי חושב כמה צעדים קדימה…
והסיבה היא שהוא יוצר קשר ישיר בין ביקורת על חברת התעופה הלאומית של ישראל, לבין הבלטת הסממנים של דגל ישראל ב-Thumbnail של הסרטון הביקורתי בערוץ היוטיוב שלו.
במקרה של ה-Thumbnail (אותה תמונה שצדה את עינינו בתוצאות החיפוש ונועדה להניע אותנו להקליק על הסרטון כדי לצפות בו) – אפשר להחליף אותו, ובכך ייגמר הסיפור.
השאלה היא האם בכלל אפשר לצפות מאדם זר להבין שהוא גורם לנזק תדמיתי למדינת ישראל כשהוא מראה זנבות של מטוסים עם מגן דויד בצבע כחול לבן?
הרי הדבר המתבקש הוא שאם יש לך בעיה עם חברה מסוימת, היא שתתמקד בסממנים שלה, ותשים את הלוגו של חברת התעופה שהיא מושא הסיקור שלך. רק שבמקרה של אל-על זה קצת בעייתי, כי המיתוג של החברה כולל סממנים של דגל ישראל (סמל המגן דויד וצבעי הכחול-לבן).
על פניו, להסביר את הדברים הללו לאדם זר שאינו חי במציאות של ישראל זה מאבק אבוד וקצת נאיבי לחשוב שהוא אמור להבין שעשה משהו לא בסדר, טוב ומקצועי ככל שיהיה.
אך מכיוון שבמסגרת “יוצרים תוכן” אנו מתמקדים ביוצרי התוכן כבעלי מקצוע רציני לכל דבר, האצבע המאשימה צריכה בכל זאת צריכה להיות מופנית לאותו וולוגר, כי צורת התנהלות שלו ממש לא מקרית ואף גובלת בחוסר אחריות. היא מתקשרת לאופן בו אותו וולוגר ממתג לא פעם את הכותרות וה-Thumbnails של הסרטונים שלו.
במקרה הנוכחי, מיתוג הסרטון עלול ליצור קישור ישיר אצל מבקרים/שונאים של מדינת ישראל או אנשים שחסרה להם ה”דחיפה” כדי לגבש דעה כזו, ולכן פוגעת במאמצי ההסברה של המדינה.
ובהקשר הרחב יותר של ההתנהלות מצד אותו וולוגר, כותרות של סרטונים דוגמת “המושב הכי גרוע” או “תפסיקו את הקו תעופה הזה” הם קליק-בייטים שליליים מטבעם, שנועדו לחמם את קהל הצופים הקיים/פוטנציאלי.
ואם בוחנים זאת עוד יותר לעומק, אז בסרטונים שפרסם לאחרונה בערוץ היוטיוב שלו ועסקו בחברות תעופה מגרמניה ואוסטרליה – הוא לא הציג שום דגל.
כמו כן, היו בסרטונים של חברת מסוימות הוולוגר מציג את הלוגו שלהן, בלי איזכור של סממני המדינה.
נכון שיש לא מעט סרטונים בערוץ שלו המציגים דגלים של המדינות אליהן משתייכות חברות התעופה, והרבה יותר קל לשייך סרטון על חברת תעופה לפי המדינה, אבל איכשהו יש תחושה – אולי מוצדקת ואולי לא – שכאשר זה נוגע לחברה ישראלית, שברגע שמשתרבבים להם סממנים של המדינה, הדבר אוטומטית עלול להצית אנטישמיות.
לא מסכימים איתי?
אין בעיה, רק פעם הבאה שאתם מתעצבנים על משהו תהיו כנים עם עצמכם איך הגבתם לגביו באינסטינקט הראשוני שלכם, ותראו איזו הצדקה אתם נותנים ל”למה זה קרה”.
אז מה הפתרון?
חברת אל-על היא לא Qatar Airways או Singapore Airlines שמדורגות כדרך של קבע כחברות התעופה הטובות בעולם, וכחברת תעופה ישראלית ישראלית יש לה את האילוצים והמגבלות שלה.
לדרוש מאל-על לשנות את המיתוג שלה זו אפשרות אחת, אבל היא לא ריאלית ואין לכך הצדקה לאור המקרה הנוכחי.
התשובה נמצאת בחינוך של יוצרי התוכן לסטנדרטים של מקצועיות, מקצוענות ואתיקה על מה שהם מפרסמים, ועל אחת כמה וכמה כאשר אותם יוצרי תוכן מתפרסמים בשל או בזכות הביקורות שלהם. כי המקרה הנוכחי הוא תזכורת לכך שליוצרי תוכן יש בעלי השפעה על קהל לא מבוטל של צופים/קוראים/עוקבים, ולכן הם בעלי אחריות על התכנים שהם יוצרים.
הבעיה שזה כמו לצפות מ-CNN, התקשורת האירופאית או אל-ג’זירה לסקר את ישראל בצורה אובייקטיבית (שלא לדבר על סיקור חיובי).
(מתוך ערוץ היוטיוב של CaseyNeistat)
אז תוכן ביקורתי עובד?
אני מקווה שהפוסט הזה עזר לכם להבין שלתוכן ביקורתי יש פוטנציאל מאוד גדול להצליח.
במקרה הנוכחי, בחרתי להציג שתי דוגמאות לסוג ספציפי של מבקרים “נוקשים” שבנו את השם שלהם על ביקורות מחמירות. זהו סגנון שמתאים לסוג מסוים של אנשים, אבל מה שצריך לקחת מהפוסט הוא שצריך לעבוד קשה כדי לבנות לעצמכם שם ולשמור על סטנדרטים גבוהים, ומשם הדרך שלכם סלולה להצלחה.
הערה
הפוסט המקורי בנושא שפורסם בקבוצת הפייסבוק של יוצרים תוכן
פוסט נוסף בנושא זה שפורסם בעמוד הפייסבוק של יוצרים תוכן
