השבוע פורסם כי ספוטיפיי (Spotify), שירות הסטרימינג לאודיו, סיים מוקדם מהצפוי את ההתקשרות שלו עם הנסיך לשעבר הארי ובת זוגו מייגן מרקל. החוזה המקורי שנחתם היה על-סך 20 מיליון דולר, ובמסגרתו הצמד חמד היה אמור להפיק פודקאסטים בכיכובם באופן בלעדי לפלטפורמה. בפועל הופקו 12 פרקים בלבד של הפודקאסט, שלא רק שלא הותירו חותם של ממש, אלא גם הובילו הרבה אנשים שמכירים את פרטי העסקה להעביר ביקורת על זוג יוצרי התוכן שלא סיפקו את הסחורה.
ביום רגיל אפשר לטעון כי מדובר ברכילות זולה, אבל כשהביקורת הזו נשמעת מאדם כמו ביל סימונס (Bill Simmons), האיש שהקים את רשת הפודקאסטים דה-רינגר (The Ringer), ומשמש כיום כמנהל בכיר בספוטיפיי – כנראה שיש דברים בגו.
סימונס, שלא היה מעורב בעסקה שנחתמה עימם בשעתו, נכנס בהם חזיתית והתבטא בצורה בוטה כשכינה אותם “נוכלים” (הביטוי שהשתמש בו באנגלית הוא “grifters” וזה יותר עלבון עבור הארי, שכאמור מגיע מרקע של אצולה).
עוד פורסם בתקשורת כי הארי ומייגן בכלל לא ראיינו את חלק מהאנשים שהתארחו אצלם בפודקאסט, ובכתבה שפורסמה בנושא נכתב כי “..מקורות בתעשייה טוענים כי הצוות של מרקל היה זה שראיין את האורחים בפועל ולאחר מכן, בעריכה, הלבישו את קולה של הדוכסית. “כמה וכמה מהראיונות נעשו על ידי עובדים אחרים, ואת קולה של מייגן הקליטו לאחר מכן..“.
כפי שניתן לראות, הכישלון של הפודקאסט של מייגן והארי נותן הרבה דלק לאנשים שנהנים לצלוב אותם. אך האם הביקורת נובעת מכך שהם לא ראיינו בעצמם את מי שהתארחו אצלם בפודקאסט?
כנראה שלא, וסביר להניח שמדובר בשילוב של הסכום שהם קיבלו, התמורה שהם סיפקו והרצון של הנהלת ספוטיפיי לקצץ איפה שצריך. אם הפודקאסט היה מצליח – להרבה אנשים, בעיקר אלו שמשקיעים את הכסף, לא ממש אכפת איך זה יקרה כל עוד זה מצליח (כי הם סופרים את הכסף בדרך לבנק, כי כולם רוצים להיות אבא ואמא של הצלחות אבל הכישלון הוא יתום וכל שאר הסופרלטיבים).
אבל יש בזה משהו מאכזב כמאזין וכמרואיין לדעת שצמד הידוענים, שמקבלים את כל מה שהם מקבלים בגלל מי שהם – בסופו של דבר אינם אלו שיוצרים את התוכן. זאת אומרת שהם אולי חלק מתהליך יצירת התוכן, ושמים את השם והפנים שלהם על הפודקאסט – אבל תנו להם ליצור את הפודקאסט בעצמם, וכנראה שהמוצר שתקבלו לא ייראה אותו דבר.
אז כשלוקחים את מייגן והארי (או כל שם גדול אחר) ומשלבים אותם ביצירת התוכן – מצפים לקבל כאן ערך מוסף שיצדיק את המעורבות שלהם והתשלום שהם מקבלים.
והמקרה של ספוטיפיי-מייגן והארי מוכיח שלא ניתן כאן ערך מוסף של ממש.
זו אחת הסיבות לכך שאנשים כל-כך אוהבים את ביל סימונס, ג’ו רוגן (Joe Rogan), וכל אותם אנשים שבנו את השם שלהם כיוצרי תוכן שלהם מאפס ועושים את זה כ”כ טוב, עד כדי כך שהם קיבלו מספוטיפיי חוזים של מיליונים בזכות התכנים שהם יצרו. אנשים הולכים אחריהם בזכות התכנים שהם יוצרים ולא בגלל התדמית שהם מטפחים ואז מנסים למכור אותה.
בתור צופים/מאזינים/עוקבים אנחנו זוכים לקשר כמעט ישיר איתם. בכל זאת, להאזין לבנאדם 2-3 שעות רצוף שוב ושוב ועדיין לרצות עוד ממנו זה קצת יותר מחזיק מים מאנשים שיש להם סוללה של יח”צ, סוכנות ובעיקר תכנים מאוד מוקפדים ומסוננים היטב שכולם נראים מיליון דולר, אבל אם תיקחו את כל הדברים שאפשר לקנות בכסף ותנטרלו אותם – זה מבחן מאוד חזק לראות מי הוא באמת יוצר תוכן, ומי פחות.
לכן, למרות שיש סיפוק מסוים לראות אנשים בקנה מידה של הארי ומייגן זוכים לכינוי “רמאים” – זה לא אומר בהכרח שהם כאלה. הם פשוט התגלו כמי שאינם מצדיקים את ההשקעה וכל הרעש מסביב. או בקיצור, נכשלו להצדיק את המוניטין שלהם כסלבס, כי בתור יוצרי תוכן יש להם עוד דרך ארוכה לעשות.
המותג שלהם ספג פה מהלומה, אבל כזו שלא בהכרח תמנע מהם לקבל בפעם הבאה עסקה גדולה נוספת, רק כדי ששוב יעלבו בהם שהם לא מצדיקים את הכסף שקיבלו עליה…
בשורה התחתונה – כישלון הוא לא בהכרח רמאות, כל עוד יודעים לקחת אחריות על הכישלון, וללמוד ממנו.
אם יצא לכם להתמודד עם מקרה של כישלון כיוצרי/ות תוכן אבל ידעתם לתרגם אותו בסופו של דבר להצלחה, אשמח שתספרו לי על כך כדי לתת להארי, מייגן ויוצרי תוכן נוספים תזכורת לכך שמכאן אפשר רק להשתפר.
הערה
הפוסט המקורי התפרסם בקבוצת הפייסבוק של “יוצרים תוכן”.
